תורה ורפואה: פרשת ארא

בסוף הפרשה הקודמת, פרשת שמות, ראינו שהעם והזקנים האמינו במשה כשליח של ה' (פרק ד', כט'): "וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וַיַּאַסְפוּ אֶת-כָּל-זִקְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיְדַבֵּר אַהֲרֹן אֵת כָּל-הַדְּבָרִים אֲשֶׁר-דִּבֶּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה וַיַּעַשׂ הָאֹתֹת לְעֵינֵי הָעָם. וַיַּאֲמֵן הָעָם וַיִּשְׁמְעוּ כִּי-פָקַד יְהוָה אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְכִי רָאָה אֶת-עָנְיָם וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲווּ".

אבל, הזקנים שהיו אמורים ללוות את משה ואהרון לארמון פרעה, לא באו איתם, עובדה שבהתחלה של פרק ה' אנחנו רואים את משה ואהרון לבד מול פרעה: "וְאַחַר בָּאוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֶל-פַּרְעֹה. אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל שַׁלַּח אֶת-עַמִּי וְיָחֹגּוּ לִי בַּמִּדְבָּר. וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה מִי יְהוָה אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ לְשַׁלַּח אֶת-יִשְׂרָאֵל, לֹא יָדַעְתִּי אֶת-יְהוָה וְגַם אֶת-יִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּחַ".

יש אפילו מדרשים מלאי הומור שמתארים את הזקנים שיצאו עם משה לקראת הפגישה עם פרעה, ולאט לאט נעלמו. אחד עצר וכאילו נעל את הנעלים שלו ומיד אחר כך פנה לרחוב אחר, שניים ששוחחו ביחד עצרו לרגע וגם כן פנו לרחוב אחר, אחד התחיל לגרד את עצמו, עצר 'והופ'… נעלם בדלת פתוחה וכו' וכו'. בסוף כולם פרשו ומשה ואהרון נשארו לבד.

מה קרה כאן? לאן נעלמה האמונה של הזקנים במשה?
ההסבר הוא שיש שתי דרגות באמונה: יש אמונה שכלית שהיא די שטחית ויש אמונה חושית יותר עמוקה. הזקנים, אחרי שהם ראו את האותות של משה, הגיעו לאמונה שכלית בלבד. אבל מיד, עם ניסיון הראשון, האמונה הזו התמוססה והפחד השתלט עליהם.

הם לא הגיעו לאמונה חושית, שהיא דורשת עבודה על מנת להכניס את האמונה מהשכל ללב. הרי כל יום אנחנו אומרים ב'עלינו לשבח': "וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלוקים בשמיים ממעל ועל הארץ מתחת". צריך לעבוד בשביל להכניס את האמונה בה'.

יותר מאוחר, לאחר שמשה התחיל לתאר את התוכנית של ה' (ראה מאמר אחר על חוסר ההקשבה של עם ישראל בבלוג השבוע), העם לא מאמין למה שנאמר להם. כך כתוב בפרק ו', פסוק ט': "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל-מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה". ספורנו במקום כותב שהיהודים לא נתנו ללב להתבונן.

ספורנו, שהיה רופא, עשה אבחנה מאוד נכונה. אם לא לוקחים זמן להתבונן באמונה שכלית, היא לעולם לא תהפוך לאמונה חושית, רגשית ופנימית. השכל לא יכול לנצח את הרגש. כל מושג מחשבתי, אפילו עמוק, צריך לעבור מהמוח ללב וזה דורש עבודה של התבוננות. עלינו לתרגם את המחשבה המופשטת לציורים פנימיים של דמיון. בלי העבודה של התבוננות, של דמיון, של התפעלות, האמונה לא תוכל להיות חושית ולשלוט על הלב. וזה דורש עבודה רבה.

על הנושא הזה, הודיעו פעם לרבי מלובביץ' על הנחיתה של האמריקאים על הירח. הרבי הרהר כמה רגעים ואמר: "מעניין לראות שיותר קל לנסוע מהארץ לירח, מאשר להעביר מחשבה מהראש ללב"!

מה שנאמר ע"י ספורנו, למעלה, חשוב עד מאד. כמה פעמים התייאשנו מעצמנו, כאשר האמונה שלנו לא החזיקה מעמד בניסיון? כמה פעמים אנחנו מאשימים כל מיני סיבות או אנשים בקשיים שיש לנו בעולם, כאשר באותו זמן אנחנו יודעים ש"אין עוד מלבדו" או "ה' לי ולא אירא"?

ביהדות יש אין ספור התייחסויות להתבוננות. הנה כמה דוגמאות:
– "ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו, ישראל לא ידע, עמי לא התבונן" (הפטרה חזון ישעיהו) – הרבה פעמים, האדם הוא כמו שור, מודה לכסף שיש לו ולא מתבונן שהכסף הזה בא מהקב"ה.
– "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך" – האם הפסוק הזה נמצא ממש בליבנו?
– אומר רבי נחמן מברסלב: "עיקר האמונה בכוח הדיון כי במה שהשכל מבין לא שייך אמונה!"
– אומר עוד רבי נחמן מברסלב: "אם יש משהו שאתה משתוקק לו או משהו שהיית מאוד רוצה שזה יקרה, התמקד בכל יכולת הריכוז שלך, ודמיין לך אותו בפרטי פרטים. אם רצונך איתן דיו, והריכוז עז דיו, תוכל לממש את משאלותיך!"

למילה התבוננות יש הרבה שמות מקבילים: כוונה, התפעלות, התבודדות, תפילה, איחוד. ביהדות לא מספיק להאמין באופן שכלי ומופשט. עלינו לקחת לעיתים קצת זמן ולהתבונן בכל הטובות שעושה לנו ה', עד כדי כך שנרגיש את ה' בלב שלנו.

כתיבת תגובה לבטל