פרשת שלח: לתור את הארץ או לחפור אותה?

בתחילת הפרשה, משה רבנו מספר שה' ביקש ממנו לשלוח אנשים לתור את הארץ: "וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. שְׁלַח-לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת-אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר-אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ אֶחָד אִישׁ אֶחָד לְמַטֵּה אֲבֹתָיו תִּשְׁלָחוּ כֹּל נָשִׂיא בָהֶם" (במדבר, יג', א'-ב').

לעומת זה מופיעה גרסה קצת שונה בספר דברים: "וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כֻּלְּכֶם וַתֹּאמְרוּ נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ וְיַחְפְּרוּ-לָנוּ אֶת-הָאָרֶץ וְיָשִׁבוּ אֹתָנוּ דָּבָר אֶת-הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר נַעֲלֶה-בָּהּ וְאֵת הֶעָרִים אֲשֶׁר נָבֹא אֲלֵיהֶן" (דברים א', כב').

האם ההבדל בין לתור ולחפור הוא משמעותי? ומה מסתתר מאחורי שתי הגרסאות הללו?

ובכן, ההבדל הוא משמעותי ביותר. המילה לתור והמילה לתייר – שתיהן נובעות מאותו שורש: כמו שאומר הרש"ר הירש במקום: "לתור זאת חקירה סובייקטיבית, במקרה זה הרי הוא מורה בעיקר על חיפוש הצדדים הטובים, המתאימים לתכלית המכוונת".

אפשר להגיד שהמרגלים התבקשו להתנהג כמו תיירים, ולחזור עם צילומים יפים של האזור כדי לעורר את החשק בבני ישראל לעלות לארץ הקודש. הם לא היו סוכני מוסד או חיילים מחיל המודיעין, אלא אנשי רוח ותפקידם היה לראות את הצד הרוחני והטוב של הארץ, כדי לבנות שם את האומה היהודית.

אך במקום זה הם רצו לחפור את הארץ. כמו שכותב הרש"ר הירש: "נראה שלחפור את הארץ עניינו לחפש את נקודות התורפה של הארץ על מנת לכבוש אותה אחר כך… לא הוטל עליהם לחפש את הדרך הטובה ביותר לכבוש את הארץ. תכלית זו הייתה עכשיו משנית. תפקידם היה להכיר את הארץ עצמה כקרקע להתפתחות עם".
במילים אחרות, הרש"ר הירש (שלא היה מוכר כציוני נלהב במיוחד), טוען שחטא המרגלים היה בכך שהם רצו להתנהג כמו חיילים. לחפור את הארץ משמעותו לחפש את נקודות החולשה שלה, אבל הם מצאו בארץ ענקים וערים בצורות, ואז הם התייאשו ובמקום לעודד את העם, הם גרמו לו פחד וחרדה.

הבה נבדוק מה הם אומרים לעם, אחרי שהם חפרו, ולא תרו את הארץ (כז'-לג'):

"וַיְסַפְּרוּ-לוֹ וַיֹּאמְרוּ בָּאנוּ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִוא וְזֶה-פִּרְיָהּ. אֶפֶס כִּי-עַז הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד וְגַם-יְלִדֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם. עֲמָלֵק יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב וְהַחִתִּי וְהַיְבוּסִי וְהָאֱמֹרִי יוֹשֵׁב בָּהָר וְהַכְּנַעֲנִי יוֹשֵׁב עַל-הַיָּם וְעַל יַד הַיַּרְדֵּן. וַיַּהַס כָּלֵב אֶת-הָעָם אֶל-מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי-יָכוֹל נוּכַל לָהּ. וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר-עָלוּ עִמּוֹ אָמְרוּ לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל-הָעָם  כִּי-חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ. וַיֹּצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר  הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא וְכָל-הָעָם אֲשֶׁר-רָאִינוּ בְתוֹכָהּ אַנְשֵׁי מִדּוֹת. וְשָׁם רָאִינוּ אֶת-הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק מִן-הַנְּפִלִים וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם".  

הדיווח שלהם היה קטלני בקשר לארץ. הם הביאו רק ייאוש באומרם שזאת ארץ " אוכלת יושביה", התושבים חזקים ומבוצרים היטב. יש בארץ הזו עוד עמים כמו העמלקים והכנענים! זה לא אי בודד. יש מלא אנשים ואי אפשר לעשות להם "טרנספר". לא ניתן לעלות אל העם כי חזק הוא ממנו. הוא יביס את צה"ל. אפילו הקב"ה לא יוכל להם!

זה כאן חטא גדול ומכופל: ה' אמר לכם שהוא ייתן לכם את הארץ, למה אתם דואגים? נוסף לכך להגיד שהעמים היושבים בארץ, יותר חזקים מהקב"ה, זה כבר ממש חילול ה'. הם היו צריכים רק לציית להוראות של משה שאמר להם במפורש (יח'-כ'):

"וּרְאִיתֶם אֶת-הָאָרֶץ מַה-הִוא וְאֶת-הָעָם הַיֹּשֵׁב עָלֶיהָ הֶחָזָק הוּא הֲרָפֶה הַמְעַט הוּא אִם-רָב. וּמָה הָאָרֶץ אֲשֶׁר-הוּא יֹשֵׁב בָּהּ הֲטוֹבָה הִוא אִם-רָעָה וּמָה הֶעָרִים אֲשֶׁר-הוּא יוֹשֵׁב בָּהֵנָּה הַבְּמַחֲנִים אִם בְּמִבְצָרִים. וּמָה הָאָרֶץ הַשְּׁמֵנָה הִוא אִם-רָזָה הֲיֵשׁ-בָּהּ עֵץ אִם-אַיִן וְהִתְחַזַּקְתֶּם וּלְקַחְתֶּם מִפְּרִי הָאָרֶץ וְהַיָּמִים יְמֵי בִּכּוּרֵי עֲנָבִים".

משה אומר להם שאסור להסתכל על הארץ עם עיניים חומריות. יכול להיות שאתם רואים עם חזק ורב, אבל הוא "המעט הוא אם רב". הוא קטן בשביל ה', אפילו אם אתם מפחדים ממספרם. והארץ "הטובה היא, אם רעה" והיא "שמנה היא אם היא רזה". הלא היה צריך לכתוב תראו האם הארץ היא טובה או רעה, האם היא שמנה או רזה. במקום זה משה אמר להם שהארץ היא טובה – אם רעה. אפילו שהיא נראית לכם רעה – היא טובה, והיא שמנה – אפילו אם נראית רזה.

משה סיכם את ההוראות למשימה שלהם, במילה "והתחזקתם". התפקיד שלכם, זה לא להתייאש אלא להפך, להתחזק, למרות הכל. אבל דעתם של אותם מרגלים כבר הייתה אחרת ומגובשת. הם לא רצו לעלות (בגלל סיבות שאין לנו אפשרות לדון בהם במסגרת זו). כתוב: "וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן וְאֶל-כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל". הם יצאו וחזרו עם אותה דעה קדומה שגיבשו לפני יציאתם.

האתגר שלנו בארץ היא או לחפור – לדאוג לביטחון שלנו, או לתור – לראות רק את הצד הטוב של הארץ. הבחירה שלנו היא או לראות רק את הצדדים החומריים, הכלכליים והביטחוניים של הארץ, או להישאר ברמה רוחנית גבוהה ולראות כל הזמן את קדושת הארץ.

חז"ל אמרו שאסור להתלונן על הארץ אפילו אם יש סכנות. הרב צבי יהודה קוק זצ"ל היה אומר שאפילו אסור להתלונן על תנאי המזג האוויר כאן. צריך לעשות כמו יהושע 40 שנה אחרי המרגלים, ששלח רק שני מרגלים למספר ימים, על מנת לעשות את ההשתדלות ולהסתפק בכך.

עלינו לחשוב, כל הזמן, כמו כלב שאמר: "וַיַּהַס כָּלֵב אֶת-הָעָם אֶל-מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי-יָכוֹל נוּכַל לָהּ". למה יש כאן כפילות לשון? כי עלה נעלה – אם ה' עולה לארץ גם אנחנו נעלה, ויכול נוכל – אם ה' יכול אז נוכל גם אנחנו להתגבר על כל אויבנו.