ההגדה של פסח, או איך לתת משמעות לכאב?

הרבה פעמים שמעתי בחיים שלי ביטויים קשים של חולים, שסבלו מכאבים חזקים או עברו מצבים דרמטיים, כמו: "דוקטור, למה זה קורה לי, מה עשיתי לאלוהים, למה הוא מתנקם בי וכו' וכו'". כאשר הייתי שומע את המשפטים הללו בחודש ניסן, הייתי אומר להם שהם ימצאו את הפתרון בהגדה של פסח.

הרי ההגדה של פסח היא סיפור ארוך על כאבים, צרות ושיעבוד. הפסוק הכי מפורסם של ליל הסדר הוא: "שבכל דור ודור, עומדים עלינו לכלותינו…". עם ישראל סבל וסובל משנאת הגויים, מרדיפות, פוגרומים ולעג, ובכל זאת עם ישראל נלחם ומתגבר על כל המכשלות ששמו לפנינו ודווקא הלחימה העיקשת הזאת, היא הגדוּלה שלנו.

חשבתם פעם על הגדה… שוויצרית? על מה היו מדברים? על השוקולד הכי טוב בעולם? על יציבותו של הפרנק השוויצרי? על השעונים היוקרתיים שהם מיצרים? תגידו לי, אתם זוכרים איזה בן אדם מפורסם אצלם? לא, כי הגדולה של עם, וגם של יחיד, יכולה לנבוע אך ורק מהתגברות על קשיי החיים.

האם סרט יכול להיות מעניין אם הגיבור של הסרט הוא מלכתחילה הכי חזק? לא. הגיבור של הסרט חייב להיות חלש ובכל זאת מצליח להתגבר על אויביו הרבים. ובכן, אנחנו הגיבורים של ההיסטוריה.

בלי פרעה אין הגדה. בלי ארבע הכוסות של הסדר כנגד ארבע גלויות של עם ישראל – בבל, פרס, יון ורומא – אין סדר. אחד מהסמלים של הסדר הוא הכורך של הלל העשוי עם מצה שהיא סימן של יציאת מצרים, יציאה מהשעבוד, בקיצור סימן של הגאולה, של החופש, אבל צריך להוסיף את המרור שלהפך מהמצה מסמל את המרות, את העבדות, את הכאבים. צריך לאכול את המצה ואת המרור ביחד, כי בלי המרות, בלי הלחץ, היהודים היו נשארים במצרים. המרור דרבן את העם היהודי להשתחרר בגאווה ובגבורה, לכן אנחנו אוכלים את המצה שהיא מסמלת את השחרור.

הגדולה של אדם או של עם, מתגלה בזמן הכאב, בזמן הייסורים, בזמן המחלות. אז רואים את האדם האמיתי. האם הוא יהיה בכיין או שיתגבר על עצמו. הגדולה של האדם, זה לקבל את מה שה' מביא עליו.

הגדולה של היהדות, היא בחוכמה להבין שלכל דבר יש משמעות ושגם הכאב הוא חלק אלוקי שצריך לקבלו, אפילו אם לא תמיד מבינים למה זה קורה לנו. יש הבדל גדול בין כאב ללא משמעות לבין כאב עם משמעות. העובדה שיש משמעות לכאב מאפשר לנו לגדול, ולמצוא בנו כוחות לא צפויים בתוכנו. אנחנו צריכים להחליף את המילה צרה במילה ניסיון. הרב סעדיה גאון כתב בעניין של צרות: "יש אדם שאסונו רוכב עליו ויש אדם שרוכב על אסונו ". הרב נח פוטשינסקי היה אומר: "האדם בשלוותו דואג פן יבואו עליו ניסיונות ורבי עקיבא הצטער מתי יבואו לידו ניסיונות ורק כשבא לו הניסיון של 'ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך' נחה דעתו".

בשבת הגדול הקרבנו את אליל של מצרים, השה, אבל באותו זמן היה צריך להקריב את השה שבתוכנו. השה הוא גם סמל של חולשה שבתוכנו. עלינו לא היות מובלים ע"י הצרות, אלא להתגבר עליהן בגבורה.

כתיבת תגובה לבטל