פרשת ויצא: מה משמעות הריחוק? יוסף ארוון, ח׳ בכסלו ה׳תשע״גפברואר 27, 2016 ע"פ שיעור של הרב אייל ורד למה הקב"ה היה צריך לשלוח את יעקב לחוץ לארץ אל לבן הארמי, רחוק מארץ ישראל? הרי, אם הסיבה היא רק בגלל שעשיו רוצה לנקום בו על גניבת ברכת יצחק לכאורה, למה ה' לא נטרל אותו? בעצם, אותה שאלה נכונה לגבי כל שונאי ישראל. למה הקב"ה מצריך אותנו להילחם ולא מנטרל אותם מראש? עמנו נקרא ישראל, על שם שמו השני של יעקב אבינו ועצוב לחשוב שהאב שהכי מסמל את ארץ ישראל, בורח מפני האויב! ה"שפת אמת" מסביר מה הסיבה של התרחקות. לא רק של יעקב, אלא של כל אחד מאיתנו. לפעמים בן אדם חייב להיות בגלות פיזית ממש, כמו מישהו שחייב לצאת לחו"ל לזמן ארוך, בגלל כל מיני סיבות כמו שליחות, עבודה, עניין משפחתי, הורים חולים בחו"ל וכו' וכו'. לפעמים הגלות יכולה להיות פשוט בגלל מגורים, רחוקים מקהילה דתית. יכול להיות גם ריחוק רוחני. פתאום יש לנו תקופה ריקה בה קשה לנו ללמוד, קשה להתפלל, קשה לחוש את ה'. אנחנו עוברים ירידה רוחנית כאילו ה' מרחיק אותנו, ואנחנו מתגעגעים לרגעים הקסומים, בהם שמחנו בעבר, כאשר היינו דבוקים לבורא.התשובה היא שהריחוק גורם להגברה של התשוקה. כמו שכתוב בתהילים סג': מִזְמוֹר לְדָוִד בִּהְיוֹתוֹ בְּמִדְבַּר יְהוּדָה. אֱלֹהִים אֵלִי אַתָּה אֲשַׁחֲרֶךָּ: צָמְאָה לְךָ נַפְשִׁי כָּמַהּ לְךָ בְשָׂרִי; בְּאֶרֶץ צִיָּה וְעָיֵף בְּלִי מָיִם. כֵּן בַּקֹּדֶשׁ חֲזִיתִךָ לִרְאוֹת עֻזְּךָ וּכְבוֹדֶךָ. כִּי טוֹב חַסְדְּךָ מֵחַיִּים שְׂפָתַי יְשַׁבְּחוּנְךָ. כֵּן אֲבָרֶכְךָ בְחַיָּי בְּשִׁמְךָ אֶשָּׂא כַפָּי. דוד המלך נמצא במדבר ומשם מחפש את ה'. נפשו צמאה לאל דווקא כאשר הוא עייף, ללא מים. אומר השפת אמת בפירושו על פרשת ויצא: "לפי גודל הרצון והתשוקה שיש באדם לעבודת הבורא במקום ציה בלי מים, כן יוכל אח"כ להתדבק בקדושה בשעה שמתגלה לו קצת הארה. וזה עצמו היה נחמה ליעקב אבינו ע"ה היותו גולה לחוץ לארץ מקום ציה. ועכ"ז כיוון שזכה ע"י רוב התשוקה והצימאון, להתגלות מראה זו ואמר כן בקודש חזיתיך. כמו שהיה כל כך צמא, כך הייתה לו התדבקות במראה הזאת… וכן בעולם הזה, כפי רוב התשוקה לה', יכול אח"כ להתדבק בו יתברך בעולם הבא. וכמו כן התשוקה בימות החול, שמוטרד במלאכות גשמיים שהוא מקום ציה בלי מים, כן זוכה אח"כ בשבת קודש מעין עולם הבא לחזות בנועם ה'". בשפה פשוטה אפשר להגיד שלפעמים כדי לקרב אדם, ה' דווקא מרחיק אותו. יכול להיות שלפני זה, בתוך השגרה של החיים, האדם הזה נעשה רגיל, אדיש, בלי רגש, כאילו הכל מובן מאליו. הגעגועים שיגרום לו הריחוק, יגבירו את התשוקה כלפי ה'. יש לשים לב לקרבת המילה גלות, שהיא ריחוק, למילה התגלות, שהיא ביטוי של הארה חזקה וקרובה. ימי החול מגבירים את התשוקה לשבת. העולם הזה עם כל הקושי שלו, הוא הכנה לעולם הבא והעונג שלו. ימי נידה, בהם הבעל חייב להתרחק מאשתו, מגבירים את התשוקה אליה. ירידה לשם עליה. הנדר המוזר של יעקב: התמקחות עם ה' או בקשה להדבקות בה'? בפרק כח' כתוב: "וַיִּדַּר יַעֲקֹב נֶדֶר לֵאמֹר אִם-יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ וְנָתַן-לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ. וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל-בֵּית אָבִי וְהָיָה ה' לִי לֵאלֹהִים". יש הרגשה לסוג של מיקוח לא כל כך מנומס מצידו של יעקב, כאילו הוא מציע לקב"ה איזה עסק: 'אני נודר נדר, אבל רק אם אתה שומר עלי, ותבטיח שיהיה לי מה לאכול וללבוש. רק אז אני אעשה מאמץ ואחזור לארץ, ואני אז אסכים לעשות ממך את האלהים שלי'. בעצם קח ותן. משא ומתן. לא משהו שהיינו מצפים מיעקב. השפת אמת מגלה שצריך לקרוא את הפסוקים בצורה שונה לגמרי. כל הנדר הזה, הוא כלפי יעקב עצמו: וַיִּדַּר יַעֲקֹב נֶדֶר (כלפי עצמו) לֵאמֹר, אִם-יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי, וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ, אני מבטיח, שבמשך כל השהייה שלי בגלות הנוראה, אני אשאר דבוק לאלהים. הוא יהיה עמדי, זאת אומרת שהוא יהיה נוכח כל הזמן במחשבות שלי, כמו בפסוק "שויתי ה' לנגדי תמיד". ואם אני שומר על הדרך הזאת, ללא הסחת דעת, ללא סטיה, ללא פיזור הריכוז, אז בטוח אני, שה' יספק לי את הצרכים המינימאליים של קיומי (אוכל ובגדים). או אז "וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל-בֵּית אָבִי וְהָיָה יְהוָה לִי לֵאלֹהִים", ואז אני יודע שבכוח ההתדבקות והאמונה, אחזור לבית אבי (ארץ ישראל, היא הבית של אבא שלי בשמיים) ובטוח אני שה' יהיה לי לאלהים. אני באמת אבין שבעצם אלוקים – מידת הדין, הצרות שיש לי עכשיו היה למעשה כל הזמן, גם ה' – מידת החסד, ושכל הקשיים שעברתי היו רק לטובה. וזה מסביר כנראה מה שאומרת רבקה לבן שלה, בפרשה הקודמת: "וישבת עמו (לבן) ימים אחדים". לא כתוב כמה ימים, אלא ימים אחדים, ומסביר השפת אמת שכל ימיו של יעקב היו מאוחדים ע"י דבקות לה'. ויתכן ג"כ כי זה הפירוש של הפסוק "ויהיו בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה" (את רחל, שמרמזת על השכינה). וזה עיקר הנדר והבקשה אם ה' אלוקים עמדי וכו', שלא יפרד הדבקות ע"י לבן הרשע והגלות הטמאה. אפשר להגיד שכל הימים של יעקב היו אחידים, בזה שיעקב היה תמיד אחד עם ה' באמונתו ואהבתו לה', דבר שאיפשר לו לעבור מהר את תקופת הגלות. לסיכום, אם אנחנו לפעמים נמצאים או מרגישים שאנחנו רחוקים מה', זה כדי שנגביר עוד יותר את הגעגועים והתשוקה אליו, ואם נשאר דבוקים אליו במשך כל התקופה הזאת של הגלות (פיזית או רוחנית) הימים יהיו אחדים, מלוכדים בריכוז בקב"ה ויעברו מהר. פרשת שבוע אייל ורדויצאפרשת שבוע