ל"ג בעומר: רשב"י ובנו – חרדים או דתיים-לאומיים?

הגמרא במסכת שבת מספרת סיפור מאוד מוזר על רשב"י ובנו רבי אלעזר, שאחרי שהלשינו עליהם, התחבאו במערה מפני הרומאים ועסקו בתורה במשך שתים עשרה שנה, עד שבא אליהו הנביא לפתח המערה והודיע להם שהקיסר מת ושנתבטלו גזירותיו.

הסיפור הזה שייך לעולם הנסתר, כמו כל מה שקשור לרשב"י שכתב את ספר הזוהר, הספר של עולם הנסתר.

האמת היא שהסיפור הזה מאוד אקטואלי ובעצם מגלה את המחלוקת האין סופית בין לומדי התורה בלבד, לאלה שמחברים את הלימוד לעולם המעשה. מי צודק? האם צריך אך ורק ללמוד ולהתרחק מכל עולם המעשה או שצריך לחבר את שתי העולמות – התורה והעשייה?

בסיפור הזה אנחנו קוראים שבהתחלה, רשב"י ובנו, כשהם יצאו מהמערה לראשונה – הרסו את כל העולם מסביבם כי הם לא הבינו שיש אנשים שלא שקועים כל הזמן בלימוד תורה ומתעסקים בחיי שעה, בעבודות חומריות.

יצאו רבי שמעון ורבי אלעזר מהמערה וראו אנשים חורשים וזורעים. אמר רבי שמעון: אנשים אלה מניחים חיי עולם של לימוד תורה ועוסקים בחיי שעה! כל מקום שנתנו בו את עיניהם מיד היה נשרף. ואז ה' מתערב ונותן להם להבין שהם לא מתנהגים לפי רצונו בקשר לחשיבות העשייה בעולם הזה. 

יצאה בת קול ואמרה להם: להחריב עולמי יצאתם? חיזרו למערתכם.חזרו וישבו במערה שנים עשר חודשים נוספים.

חוזרים 12 חודש למערה. שנה אחר כך יוצאים שוב, רבי אלעזר מחריב שוב כל מה שהוא רואה כאשר אבא, רשב"י, שלו מתקן את ההרס שלו.

בתום שנים עשר החודשים הללו אמרו השניים: משפט רשעים בגיהינום הוא רק שנים עשר חדש ובוודאי גם חטאינו כבר כוּפר. יצאה בת קול ואמרה: צאו ממערתכם. יצאו מהמערה. כל מקום שרבי אלעזר מכה היה רבי שמעון מרפא. אמר רבי שמעון לבנו: בני, די לעולם שאני ואתה עוסקים בתורה כראוי.

בסוף, הם רואים יהודי פשוט שרץ לאחר סיום עבודתו הביתה לקבל את השבת עם שני הדסים שמגשימים את אהבתו לשבת, הרשב"י ובנו נרגעים סופית.

בערב שבת ראו זקן אחד שרץ בין השמשות ושני צרורות הדסים בידיו. שאלו אותו: לשם מה אתה נזקק להדסים הללו? אמר להם: לכבוד שבת. שבו להקשות: והרי די לך בצרור אחד? אמר להם: אחד כנגד 'זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ'. ואחד כנגד 'שָׁמוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ'. אמר רבי שמעון לבנו: ראה כמה חביבות המצוות על ישראל. נתיישבה דעתם ולא כעסו עוד על שכולם מבטלים לימוד תורה.

למה מצויין שהיהודי רץ בין השמשות? מה הפרט הזה בא להוסיף?
ובכן, בין השמשות הוא זמן החיבור בין היום והלילה. כמו שהזקן ע"י ההדסים שלו, מחבר את העולם החקלאי-חומרי-מעשי עם השבת – עולם הרוח והקודש.

'חיבור' הוא מילה המפתח בסיפור הזה. בחלק הראשון של המדרש, רבי שמעון ורבי אלעזר נוקטים בגישה קשוחה של הדת. היום היינו קוראים לזה – הגישה החרדית שבה הלימוד הוא מעל הכל. צריך להתנתק מהעולם החומרי. הגישה הזאת מביאה אותם לזלזול עד כדי רצח של אותם אנשים… אולי כמו בימינו כשנעשה רצח אופי של חילונים, חיילים או אנשי ההתיישבות (ראה עמדה של העדה החרדית הרשמית בהתנקות מגוש קטיף).

צריך צעקה וזעזוע מהשמיים כדי שרבי שמעון יבין את הטעות. צריך לחזור למערה ולחשוב ולתקן את מחשבתם. מעין חזרה בתשובה.

ביציאתם השניה מהמערה, רבי שמעון השתנה לחלוטין ומבין כמה חשוב העולם ומתנגד למעשי ההרס של בנו. הוא עבר, אפשר להגיד, תהליך של חזרה בתשובה. הוא שינה את זהותו. הוא עזב את הזהות החרדית והפך להיות אדם שמחבר את העולם הגשמי עם השמיים. אפשר להגיד, שבימינו הוא הייה הופך להיות דתי – לאומי! 

בנו, שמסמל את התלמיד החרדי, עדיין לא הבין וממשיך בדוקטרינה הישנה שאין פשרה. רק כאשר הם רואים את היהודי הזקן שמצד אחד רץ לשבת, לקודש, עם ההדסים תוצרת עבודת כפיו – הוא מבין שהיהודי הפשוט הזה (שכנראה לא כל כך אדוק, כי הוא היה כבר צריך להיות בבית הכנסת לתפילת קבלת שבת) הוא בעצם ממלא ממש את רצונו של ה', בצורה נעימה של חיבור בין האדמה לקדושה. אז מתיישבת דעתן של שניהם, הבן שגם הוא גמר את חזרתו בתשובה והאבא, רבי שמעון, שמקבל עכשיו נחת מבנו.

הלוואי שבאמצעות הלימוד על ל"ג בעומר וסמליותו, תתיישב דעתם של אחינו החרדים, ואז תתיישב דעתנו ובעיקר תתיישב דעתו של אבינו שלמשמים.